"ארוחת הבוקר של ג'ף פולבר" היא אירוע מוכר לאנשי תעשיית ההיי-טק הישראלית. למי שלא מכיר, נזכיר כי פולבר, יזם אמריקני יהודי שהצליח בגדול בארה"ב ותומך במספר חברות סטארט-אפ ישראליות, מארגן מדי מספר חודשים ארוע אליו מגיעים מאות מאנשי התעשייה, מתחילים ומנוסים כאחד, ומחפשים הזדמנויות עסקיות. באירוע שהתקיים לפני שבועיים, הם חיפשו בעיקר עבודה. החברות הגדולות, חלקן פיטרו עובדים בשל צמצומים הכרחיים, חלקן ניצלו את גל הפיטורים והוסיפו מעט קיסמי מפוטרים למדורה, לא נכחו כאן הפעם.
"לא נסעתי לברצלונה", מספר לי אחד המשתתפים, עובד אחת מחברות הסטארט-אפ היותר מוצלחות שקמו בישראל, כשהוא מרכין ראש. ייתכן שטרוניותו, ובייחוד בימים כאלה, נתפסת כצרות של עשירים, אבל עבורו מדובר באכזבה של ממש. מבקרים אחרים בכנס מספרים כי נסעו לברצלונה על חשבונם הפרטי רק כדי לשמור על תדמיתם המקצועית בעיני אחרים, ושומרים עובדה זו בסוד. "אבל זה בסדר", הוא אומר, מנסה להצדיק את שיקולי החברה, "צמצמו במספר הנוסעים, כדי שלא יצטרכו לפטר אנשים". בינתיים.
בכל מפגש כזה מחולקים למשתתפים פתקים. על הפתקים רושם בדרך כלל האדם את שמו ואת שם החברה בה הוא עובד. כעת, החלק התחתון של פתקים רבים ריק. פתק נוסף, שנח לו מתחת לשם המשתתף, אמור להגדיר את מטרות המשתתף באירוע. הערמה, שבימים כתיקונם מכילה הגדרות כ"משקיע", "מתעניין בחברות" או "בלוגר" קיבלה פתק נוסף, שאומר הכל – "מחפש עבודה", עם מקום ריק המאפשר לאדם לרשום את כישוריו, ולהצמידם לדש הבגד.
אנשי ההיי-טק לבושים יפה - כובעים אופנתיים, בגדי מעצבים, כאילו מנסים להסתיר את העובדה שהם מובטלים, כאילו מתעלמים מן המצב, כאילו מדובר בתקלה זמנית שעוד רגע תשתנה. ואולי הם באמת מאמינים באשליה שהם מנסים למכור לאחרים. מעל פני השטח הכל מצוין, יזמים ומשקיעים מתחככים זה בזה. מתחת להם, המצב זועק. כמות הפתקים הריקים עצומה. כל אדם שני הוא מחפש עבודה.
אולי זו הדרך החדשה לחפש עבודה. הרשתות החברתיות שיטחו אותנו, הפכו את כל הוויתנו ל"שורת סטטוס", המלמדת על מעשינו. אנשים שהם הד חיוור לתמונה המוצלחת שלהם בפייסבוק צועדים אנה ואנה בחלל החדר כשקורות החיים שלהם רשומים על דש הבגד. לפני שאדם מביט באחר, הוא קורא את כישוריו – אם מתאימים, הוא יוזם שיחה, אם לא, ממשיך ללכת בנונשאלנט. מקסימום יעילות, במינימום השקעה. אולי המשבר הכלכלי, והחברות שתפסו עליו את טרמפ הפיטורים הם בדיוק תוצאה של זה – אנחנו מסתכמים בדיוק לסך השכלתנו וכישורינו, ותו לא. ברשימה של מחפשי העבודה, של אנשי הפתק הלבן, אין מקום לדימויים.
מפוטרי ההיי-טק לא עושים רעש כמו מפוטרי הטקסטיל, ואין להם ארגוני עובדים שמשביתים את השוק. החוזים האישיים עליהם חתמו לפני שהועסקו בחברה המפטרת לא מאפשרים להם התאגדות, והמשכורות הגבוהות שהרוויחו לפני הפיטורים מונעים את האמפטיה מהציבור. אבל הם לא פחות מובטלים כיום, הם לא פחות אובדי עצות.
כך מסתובבים להם, הזומבים של ההיי-טק, עשרות אנשים עם פתקים על דש הבגד, מנסים לאתר התחלה חדשה.
