מוסיקת רוק אמריקאי רכה ברקע. בחורה הולכת ברחוב ורואה בחור יושב בבית קפה. היא נכנסת לבית הקפה וניגשת אליו, אך הוא עוזב את המקום לפני שהספיקה לדבר איתו. היא עוקבת אחריו ברחוב אך לא מצליחה להשיגו. היא נכנסת בעקבותיו לרכבת התחתית, אך לפני שהיא מספיקה לדבר איתו, הוא יורד מהרכבת. היא יוצאת מהתחנה, מבינה שהוא נעלם, ומתייאשת. המוסיקה מתגברת. לפתע, הם מתנגשים זה בזו, והיא יכולה סוף סוף, החזיקו חזק, לתת לו את המודם הסלולרי שלה.
מפעילות הסלולר הישראליות לא מצליחות להשתחרר משמרנותן הפרסומית. רוב הפרסומות הסלולריות בישראל לוחצות בכל הכח על בלוטת הדמעות של הצופה, ומכילות, בצורה כזו או אחרת, את כל מרכיבי השמאלץ, בין אם מדובר בדניאל סלומון מנגן בפסנתר באמצע הרחוב, או בחייל / ישראלי בהודו / איש עסקים המתקשר לאמא שלו / לחברה שלו / לאשתו / לילדים.
אך הדברים לא מוכרחים להיות כאלה. נדמה שבשידור פרסומות מהסוג הזה, מביעות החברות (וגם המפרסמים) בישראל סוג של חוסר אמון בשנינות הצרכן או בחוש ההומור שלו. לכן, פתחנו ב"קומיון" מדור חדש, בו נביא מדי יום שלישי מספר פרסומות מקוריות למוצרי סלולר מחו"ל, ונצא בקריאה לחברות הסלולר: אנו מסוגלים להבין גם פרסומות שלא מכילות קרחת של מיני-סלבריטאים או קאוור של אמן "צעיר ומפתיע" לשיר ישראלי מוכר.
1. הפרסומת הראשונה שנציג (T-Mobile) משתמשת בטריק מוכר ומשומש אך עושה זאת בצורה חביבה:
2. הפרסומת הבאה (Kyocera) מיועדת לכל מי שעונה לסלולרי בקולנוע. קארמה סלולרית. יש דבר כזה:
3. הפרסומת האחרונה שנציג השבוע מסבירה למה עדיף לקרוא SMS-ים מיד כשמתעוררים, ולא שניה מאוחר יותר:
מצאתם פרסומת מוצלחת למוצר סלולרי? שתפו אותנו.
